על רקע כל סערת השינויים המתחוללת עלינו מכל עבר מבחינה חברתית/פוליטית/אידיאולוגית ואף מערערת את הקרקע היציבה עליה כולנו דורכים, ניכר כי דווקא במערכת החינוך, האמורה לא להיות מנותקת מהחברה המתהווה סביבה אלא אמורה להיות מוזנת ממנה ומקבלת השראה ממנה באופן מתמיד, קיים סלע יציב, שיש שיכנו אותו אנכרוניסטי, שאינו עומד יותר בדרישות הזמן והתקופה. הסלע הזה הוא בחינות הבגרות.
אם בעבר בחינת הבגרות, כשמה, הייתה מוסכמת על הכול כמדד להתמודדות של הנער הבוגר עם בחינות הבאות למצות ולגלות בישורת האחרונה של חוק לימודיו את מימוש הפוטנציאל העצמי שלו, הרי שבעידן הרלטיביסטי הנוכחי גם מטרה זו הפכה להיות עמומה ואף מותקפת מכל עבר. יש הרואים בבחינת הבגרות סמל לערך האינדיבידואליזם ההולך ומעמיק בחברה הישראלית (כחלק ממגמה עולמית), לפיו גולת הכותרת היא הציון בבגרות ובחתירה למצוינות מספרית-כמותית שתפקידה היחיד הוא להביא את התלמיד הבודד להישגים שיאפשרו לו בעתיד להתקבל לאוניברסיטה, והכול תחת הגג של ערכיה של חברה קפיטליסטית, הישגית, צרכנית ומנכרת, וכל זאת במקום שמערכת החינוך, כך יטענו המבקרים, תממש את פוטנציאל תלמידיה כאזרחים לעתיד החופנים בקרבם ערכים חברתיים ואחרים כגון סולידאריות, אכפתיות, סקרנות אינטלקטואלית, מעורבות פוליטית וביקורתיות חברתית שיעזרו להם בעתיד לבחור את דרכם בצורה אותנטית ולא תחת מעטה של תקשורת המונים שוטפת מוחות.
השאלה הגדולה עימה צריך להתמודד בחינוך הציבורי מהו באמת המודל הרצוי לעיצוב דור העתיד, מהן האלטרנטיבות והאם בחינות הבגרות בדור הזה אכן מהווה בסיס לקונצנזוס כפי שהיה בעבר כמודל רצוי וראוי למימוש פוטנציאל התלמיד.