מבחינה אחת ניתן לראות שאחת הרעות החולות של החברה המודרנית היא שרובה ככולה נשענת על מוסר של כסף ושורת רווח, כך למשל סטודנט בפקולטה להנדסה יוכשר בצורה מקצועית מאוד לעבודתו, ובהגיעו ביום מן הימים לתכנן גשר הוא ידע היטב הנדסת חומרים, פיזיקה, עלויות, זוויות ופיקוח. אך פרספקטיבה אחת נוספת תחסר לו. פרספקטיבה הומאניסטית שתזכיר לו שמעבר לעלות ותועלת חומרית יש חשיבות לכך שהגשר אותו תכנן חייב להיות מותאם לסביבה הטבעית שלו ולא להרוס אותה, המהנדס ייקח בחשבון גם חיי אדם שיצעדו על הגשר ולא רק כיצד לחסוך בעלויות, כלומר, הפרספקטיבה ההומאניסטית, אותה הוא יכול לרכוש דרך ערכי מוסר אוניברסאליים בלימודי הרוח עליהם פסח בהיותו ממוקד בהתמקצעות בלבד, יקנו לו תפישה הומאניסטית רחבה יותר והקשרים ערכיים שיובילו אותו בקבלת ההחלטות שלו בבנייה ובתכנון.
הנקודה השנייה אליה אתייחס היא המידע. אכן, מידע קיים בשפע, אין צורך במורה להיסטוריה שישחזר את מה שניתן לשלוף בשניות אחדות מהמחשב הביתי של כל תלמיד כיום, תפקידו של המורה בכל זאת, ואת זה לא עושה תקשורת ההמונים בשום צורה, זה להפוך את המידע לידע, כלומר למידע מאורגן עם הקשרים ברורים, שיובילו את התלמיד לדעת מעט יותר על העולם, וגם מאיזה מידע להתעלם.
תקשורת ההמונים, בהם העיתונים, רשת האינטרנט והטלוויזיה מציפים אותנו במידע המנותק מתכלית אנושית כלשהי, הם אומרים לנו מה לחשוב, אך לא יעזרו לנו ולו לרגע כיצד לחשוב. ושם תפקידו של המורה ובעיקר המורה למדעי הרוח, לכוון את תלמידיו לשאול את השאלות הנכונות על מנת ליצור לעצמם מאגר מידע רלוונטי שיעזור להם לרכוש חוכמה ובעיקר לשאול את השאלות הנכונות.